באמבלבי – ביקורת סרט (2018 ארה”ב)
ביקורתו של דודי קאופמן על הסרט, באמבלבי – הסרט החדש בפרנצ’ייז הרובוטריקים, בבימויו של טראוויס נייט
“באמבלבי” הוא הסרט החדש והשישי בסדרת סרטי הרובוטריקים ואויביהם המושבעים, השקרניקים. למי שלא מכיר, הרובוטריקים החלו את דרכם כסדרת אנימציה יפנית ב-1984. הסדרה מתארת את המלחמה האכזרית והבלתי פוסקת של גזע חייזרי של רובוטים שמשתנים למכוניות, בגזע חייזרי אחר של רובוטים שהופכים לכלי טיס, על השליטה בכוכב בשם סייברטרון. אחרי שביתם נכבש על ידי השקרניקים המרושעים, מוצאים הרובוטריקים מפלט בכדור הארץ, ומכאן ממשיכים במאבקם למען הגאולה. באותה עת, הם מסייעים לבני האדם, כדי למנוע מהם להפוך ל”נזק היקפי”.
עלילת הסרט
הסרט החדש מתמקד בקורותיו של אחד מאותם רובוטים-מכוניות, שנשלח לכדור הארץ מיד אחרי כיבוש סייבטרון, כדי להכשיר את כדור הארץ כבסיס למחתרת הרובוטריקים וכמחבוא להישרדות הגזע. אך משימתו של הרובוט אינה פשוטה, כיוון שהשקרניקים מגלים את התכנית וממשיכים לרדוף אחרי הגיבור גם על פני כוכב הלכת שלנו.
כחובב הסדרה המקורית ואחד שעקב אחריה במהלך הזמן, אני חייב להתחיל את הביקורת הזו באזהרה: הסרט הזה שונה מהרוח הכללית של הפרנצ’ייז כפי שהורגלנו אליו עד היום. הסיבה העיקרית לכך, ככל הנראה, היא הבנה (המבורכת) באולפנים שהסרטים הקודמים לא היו טובים מספיק. הבנה זו גררה השקעה גדולה של האולפנים בצוות חדש של יוצרים. נוסף לכך, נראה שהתעורר באולפנים הרצון ליצורת גם למען הרובוטריקים יקום שלם, חדש ורחב, בסגנון האוונג’רס, ליגת הצדק ומלחמת הכוכבים.
למרבה השמחה, המאמץ הזה נושא פירות, וניתן לומר שבאמבלבי הוא סרט הרובוטריקים הקולנועי הטוב ביותר עד היום. נכון אין בו שום דבר חדשני או מיוחד, אבל האפקט הסופי שנוצר הוא של חוויה נעימה ומהנה. זהו סרט כייפי, שמתאים לכל המשפחה, עשוי במקצוענות, כתוב היטב ומבויים חכם.
הזווית האנושית
אחד מן האלמנטים שמעניקים לסרט את קסמו הוא ההישענות על דרמה אנושית, שאינה רק פילר בין קטעי הלחימה הממוחשבים. במרכז העלילה שני גיבורים: באמבלבי – הרובוטריק הענק, המקסים ושובה הלב. מאבקו הצודק והאפי מול הרעים, בו הוא ממשיך באומץ לב וכנגד כל הסיכויים, יוצר מיד הזדהות של הצופים ורצון שלהם בניצחונו. השנייה היא נערה צעירה בשם צ’רלי (היילי סטיינפלד), מעין טום בוי שכל אחד יכול להתאהב בה בקלות רבה. מלבד השקרניקים, נלחמים השניים גם במערכת, בצבא האמריקאי שאינו יודע, כמובן, להבדיל מי הטוב ומי הרע מבין החייזרים הפולשים. התלת-ממד בסרט מעולה, וגם אם הסרט מתמקד בדרמה אנושית או חייזרית-אנושית יותר מאשר בקטעי הלחימה נגד השקרניקים, כאשר הקטעים הנ”ל מגיעים, הם מבוימים, מצולמים וערוכים היטב.
סיבה גדולה נוספת להתרגשות בסרט מקורה בנוסטלגיה. שוב, חשוב לדייק – אל תצפו לדמויות עמוקות, או לתסריט מהפנט וחדשני. היוצרים לא מנסים ליצור כאלה, וטוב שכך. בסרט הזה אין באמת מקום לסיבוכים מיותרים. מה שהם כן מציעים זו מנה גדושה של נוסטלגיה מספקת, ושימוש מושכל ברמיזות ובתבניות מוכרות שנועדו לעורר רגש. אותם אמצעים מלאכותיים משולבים בסרט בכל פינה ואפשר להבחין בהם בקלות, אבל מה אכפת לנו – הם משולבים בסרט היטב. זה נדוש, בנלי ומוכר אבל עובד מצוין. פס הקול המעולה של הסרט תורם מאוד לאפקט המדובר, וחשוב לא פחות – באמבלבי חוזר להיות חיפושית צהובה ולא קאמרו, כפי שהיה בסרטים הקודמים. בשורה התחתונה, הסרט יודע לרתק את הצופים לכיסא בזמן האקשן, ולגרום להם לחייך בזמן הנכון באמצעות הומור עצמי המשולב ביד קלה ובוטחת, במקומות ובמינון הנכונים. ככל הנראה, האיזון בסרט הוא גם סוד קסמו העיקרי.
בני-אנוש עם לב מתכת, מתכות עם לב אדם
הרובוטריקים בכלל ובאמבלבי בפרט, נראים, נשמעים ובעיקר מרגישים אנושיים מתמיד. זאת בזכות ההשקעה הגדולה בכל פרט ופרט בעיצוב המראה, התנועה ואפילו אופן דיבורם. אבל זה לא תורם רק לאפקט. בסרט כזה דרושה הזדהות עם הגיבור, אחרת אין באמת מה שייצר לצופים את הקשר הרגשי שחיוני כדי שיהיה להם אכפת מההתפתחויות המתרחשות על המסך (כפי שקרה בסרטי הרובוטריקים הקודמים).
לסיכום
“באמבלבי” פונה בעיקר לקהל צעיר, אבל לא רק. גם חובבי רובוטריקים ותיקים ימצאו בו ממה ליהנות. זהו סרט אקשן קליל, חמוד ואידאלי לערב עם המשפחה, גם אם לא נזכור אותו בעוד שנה והוא לא יירשם בדפי ההיסטוריה של הקולנוע, מבחינת יצירתיות. אוהבים אקשן קליל, מתובל בדרמה אנושית המוגשת במתיקות? חובבים של תלת-ממד איכותי ויש לכם שעה וחצי פנויות? לכו לראות.
){kind=link}