ביקורתה של שרון טהר על אגדת האחים קריי בכיכובו של טום הארדי, בתפקיד כפול

אגדת האחים קריי, מספרת את סיפורם של צמד גנגסטרים ותאומים זהים שיחד שלטו בלונדון בשנות השישים והפכו לאגדה. רג’י ורוני קריי היו הפושעים הכי ידועים לשמצה בהיסטוריה הבריטית, והאימפריה שלהם מהווה חלק מהותי מההיסטוריה של הרובע המזרחי בלונדון. הסרט מספר את עלייתה ונפילתה של אימפריית קריי, לצד ההבדלים המהותיים באישיות של שני האחים.

יש משהו כיפי ומושך בסרטי גנגסטרים, כאזרחית מהשורה שומרת חוק זה תמיד מעניין לצפות בחיי היוקרה של פורעי החוק המודרניים האלו. החוצפה שלהם, חיי העושר שהם מנהלים וגם ובאגרסיביות הכל כך לא נורמטיבית והיומיומית. תוסיפו גם תסריט המבוסס על דמויות אמיתיות וזה בהחלט מתכון לסרט מוצלח, אבל מסתבר שלא בהכרח.

טום הארדי בתפקיד כפול, בתור שתי דמויות האחים. רג’י קריי הוא האח הרציונלי והמוח מאחורי האימפריה, הוא אלגנטי וג’נטלמני (רוב הסרט לפחות) רואה עצמו כאיש עסקים ומבין אסטרטגיה מהי. לעומתו רוני קריי, הוא האח הפסיכוטי, פרנואיד וסכיזופרן והומוסקסואל מוצהר. תהילתם של האחים הגיעה לא רק מהפשע המאורגן, אלא גם מניהול מועדוני קזינו יוקרתיים אותם ביקרו צמרת החברה, פוליטיקאים וגם סלבריטאים. את נפילתה של האימפריה, (נפילה אטית אמנם)  ניתן לייחס לחלוטין לרוני קריי, תודות לנטיותיו הפסיכופתיות והאלימות. חוסר יכולתו של רג’י להשתלט על אחיו התאום, שהצורך שלו באלימות שווה כמעט כמו התשוקה שלו לנערים צעירים, מביאה להרס האימפריה של האחים.

טרגדיה נוסח מונטי פייתון

את הסיפור מספרת לנו, אישתו של רג’י קריי, פרנסיס (אמילי בראונינג) ומתארת את העלילה המתרחשת על פני מספר שנים. הדמות השברירית המתאהבת באח השרמנטי רג’י, ומסיפור של התאהבות צעירה, היא נגררת לחיי אומללות ודיכאון לצד הבעל שאף פעם לא נמצא. סיפורה של פרנסיס, היא טרגדיה ידועה מראש. ניסיונה להושיע את רג’י קריי מחיי הפשע, ולחיות חיים חוקיים לצידו נידון לכישלון. רג’י המאוהב בפרנסיס, רוצה לרצות את אישתו, אבל לא באמת יכול להתנתק מהיותו גנגסטר ומאחיו התאום שיראה בכך כבגידה.

טום הארדי מוכיח יכולת משחק גאונית, כרג’י קריי הוא מלא באיפוק וקור רוח, איש קשוח שרוצה להגיע רחוק. אך בעיקר לקראת סוף הסרט ניתן לראות ניצוצות של טירוף גם בו (אם לא היה זה סיפור ביוגרפי, הייתי מנחשת שרוני הוא אינו אלא האלטר אגו של רג’י). בתור רוני, הוא מלא במניירות של שגעון אמיתי, עולה על הבמה וקורא לכל האליטה של לונדון צבועים, וריקניים. כחלק מסיפור הביוגרפיה, חיי הסקס הפרועים של רוני קריי (הלא מקובלים באותה תקופה) מובילים אותו לעמוד בלב ליבה של פרשיית סקס מפורסמת הכוללת בתוכה גם פוליטיקאיים.

בשורה תחתונה

הסרט כולו מתואר כאוסף של אלימות וסרקאזם, מספיק רק להקשיב למשפטים שזורק רוני מדי פעם, כדי להבין שהסרט עצמו לא יודע בין אם הוא מנסה לרגש או להצחיק. כאשר רוני מדבר ומתוך הטירוף שבראשו הוא מסכם את הסיטואציה במשפטים המנסים להיות פילוסופיים ולמעשה מעלים גיחוך. ללא ספק הסרט בהחלט מחובר לפארודיה של מונטי פייטון, (שביססו את מערכון האחים פירנאה על האחים קריי). לתסריטאי היה קשה לבחור בין אם הסרט נע על בסיס סיפורה של פרנסיס או על הסרקאזם של רוני קריי, והתוצאה היא מבולבלת ודיי פרווה. אז למרות הציפייה שהסרט בנה, בסופו של דבר מלבד יכולת המשחק המדהימה של טום הארדי, אין לסרט יותר מדיי מה להציע. האלימות הרבה בסרט, הופכת אותו לסרט שאינו מומלץ לילדים, ואם אתם חובבי סרטי גנגסטרים אז יתכן שתיהנו, אני אישית הולכת לצפות שוב ב”ח’ברה הטובים” של סקורסזה.