קריד 2 – ביקורת סרט
ביקורתו של דודי קאופמן על הסרט, קריד 2 – המשך קורותיו של המתאגרף הקולנועי האהוב בעולם ויורשו
קריד 2 הנו הפרק השני בניסיון ליצור ולבסס ספין-אוף לסדרת סרטי רוקי המיתולוגית, בכיכובו של סילבסטר סטאלון. אבל קריד 2 הוא לא סרט אגרוף נוסף בגל סרטי האגרוף ששטף אותנו לפני כשנה. לפחות, הוא לא יותר סרט אגרוף מרוקי המקורי של 1976. קריד 2 הוא אפילו לא דרמת ספורט מעוררת מוטיבציה והשראה. יותר מכול, קריד 2 הוא אופרת סבון, שבמקרה חלק מן הדמויות בה עוסקות באגרוף, ואחת שכתובה בצורה שבלונית ומאכזבת.
קצת רקע עלילתי, למי שלא עקב אחרי סדרת סרטי רוקי: קריד היה מתאגרף וחבר של רוקי בלבואה (סילבסטר סטאלון). בפרק הרביעי בסדרת סרטי רוקי, קריד נלחם במתאגרף רוסי בשם איוון דראגו (דולף לונדגרן) ובאותו קרב מוצא את מותו בזירה. אובדנו של קריד כמעט מחסל את קריירת האגרוף של רוקי, שהיה המאמן של קריד באותו קרב הרה גורל. רוקי נאלץ להילחם בדראגו כדי להציל את כבודו ואת כבודה של האומה האמריקאית ומנצח.
בחזרה לימינו
בסרט החדש, רוקי הוא המאמן והאב הרוחני של בנו של קריד אדוניס (מייקל בי. ג’ורדן) . גם לדראגו יש בן ויקטור (פלוריאן מונטינו) וגם הוא הולך בדרכי אביו ומתאגרף . כאשר אדוניס כובש את הפסגה והופך לאלוף העולם ויקטור קורא תיגר על אדוניס במזימה שמוביל דראגו, כדי להביא את חגורת האליפות לרוסיה, להשפיל את רוקי ולהחזיר את הכבוד והנכסים שאיבד כאשר הפסיד לרוקי. מכאן העלילה מתפתחת לאין ספור דרמות סביב חייהם של רוקי, אדוניס ג’וניור, אשתו, בתם, האמרגן שלהם, דראגו, ויקטור ועוד.
התסריט כתוב בצורה מקצועית, עם הקפדה על כל חוקי השבלוניות בדרמה מסוג זה. מקצועית, אך חסרת הבנה לפורמט, מרושלת ומאכזבת. התסריט לוקח את הפורמט שקצר הצלחה רבה כל כך ב-1976 ומנסה לשכפל אותו, להפוך אותו למודרני ומתאים לקהל של היום. המאמץ המוגזם והמיותר הזה מכשיל את הסרט באין ספור נקודות ודרכים. סוגת הסרטים אליהם משתייכים סרטי רוקי נשענת על מונחים כמו פשטות, נאיביות ואפיות – הטובים שם טובים, הרעים רעים והסיפור ברור, אפילו כאשר אתה כצופה יודע שמושכים אותך באף ומגזימים בדרמה ומנסים לגרום לך להזדהות ולהזיל דמעות.
רוקי – הגרסה הפוליטיקלי קורקט
בניגוד לרוקי, קריד 2 מנסה להיות מתוחכם, שנון לפעמים ומאוד פוליטיקלי קורקט. העלילה מסובכת מדי, עם יותר מדי דמויות ויותר מדי סיפורי משנה. כל דקה שלישית בסרט מכילה דרמה קטנה אחרת, שאין לה באמת מקום או הצדקה. נראה שיוצרי הסרט ממלאים אותו בדרמות, רק כדי לתת משהו לצופים שאינם נמנים על חובבי האגרוף משהו להתעניין בו ולהזדהות עמו. כל הדרמה המיותרת הזו רק גורמת לכל הסרט להיראות מגוחך. הרעים מתייסרים בייסורי מצפון לא פחות מהטובים, והטובים, הם מנסים להיות עמוקים מדי ומורכבים כל כך שאי אפשר באמת לבנות הזדהות ואמפטיה כלפיהם. ובלי אמפטיה לגיבור ושנאה עזה לרשע, לסרט מהפורמט הזה צפוי סוף אחד – להישכח.
בהתחשב בניסיון של הסרט לענות לדרישות המקובלות החברתית של הוליווד היום, לא מפתיע שיורשו החדש של רוקי הוא אפרו-אמריקאי הפעם. עם זה כמובן אין כל בעיה. אך כאשר הופכים את הגיבור לאדם מתוסבך ומטרוסקסואלי, ומנסים להציג צדדים רגישים באופיו, זה מבלבל ונראה לא שייך. כאשר הרוסים האיומים מתגלים כבעלי מצפון ורגשות והסיבות לאכזריות שלהם מוסברות… כאשר רוקי מתעלל באדוניס הצעיר במחנה אימונים באותן הדרכים בהן מאמן דראגו את בנו הצעיר, נוצרת בעיה של הזדהות. כאשר הסרט מנסה להיות מודרני, אבל מחנה האימונים של רוקי משתמש בשיטות שהיו מיושנות כבר בשנות החמישים נוצרת בעיית אמינות, גם אם זה נראה דרמתי מאוד על המסך.
לא רק מי שאוהב סרטי אגרוף, והתאגרף בעצמו כנער גם אם כחובבן כמוני, ימצא את סצנות האגרוף בסרט, קצרות מדי, סלחניות מדי ולא אמינות בהשוואה למה שראינו בסרטי אגרוף אחרים. גם הן מצולמות במקצועיות כפי שהיינו מצפים, אין כאן חדשנות או יצירתיות, והכתיבה כמו גם הבימוי, מאכזבת ורשלנית. באותו מבנה ידוע מכל דרמת סבון שכזו, בהתחלה היריב מפגיז במכות, הגיבור נופל, מבט מהאישה / מאמן / ילד המאמינים בגיבור, הגיבור קם על רגליו ובכוחות אחרונים מנצח את יריבו. סצנות האגרוף, כמו הסרט כולו, בנויות בפורמט הזה בדיוק ודי קשה לבלוע כל כך הרבה קלישאות בכל כך מעט זמן.
אפילו אסופת השחקנים הטובה בסרט הזה לא מצליחה להרים אותו מן הקרשים. התסריט המוגזם מזמין משחק מוגזם ובימוי מוגזם שמגדילים את הבעיה.
בקיצור, קריד 2 נותן לעצמו נוקאוט כבר בדקות הראשונות של הסרט. כל השאר זו ספירה די משעממת לקראת הסוף הידוע מראש, שבו כולם מפסידים למרות שגיבור הסרט מנצח. אני מקווה שסדרת הסרטים הזו לא תמשיך. אני מעדיף לזכור את רוקי בלבואה רץ על המדרגות, או מרים יד עטויה כפפה לסמן ניצחון עטופה בדגל ארה”ב.
