הכירו את מה שלא הורג של דיוויד גוגינס – חצי אוטוביוגרפיה-חצי ספר מוטיבציה שהפך לרב מכר של הניו יורק טיימס, עם יותר מ-8 מיליון עותקים נמכרו.

מעבר להצלחה הפנומנלית של הספר בארץ ובעולם, יש כאן סיפור אנושי מהפנט, שמעלה שאלות כנות על התמודדות, חוסן, זהות וטראומה – לא החומרים הרגילים לתחום השלומות ומדורי הבריאות.

דייוויד גוגינס הוא לא עוד גורו של מוטיבציה. הוא הדבר האמיתי. הוא גדל לאם חד הורית שברחה מבעל מכה לעיירה בדרום ארצות הברית של שנות ה-80. כל הנתונים היו נגדו, הוא עבר אלימות קשה, עוני, דיכוי, השפלות חוזרות. למרות כל זאת הוא הפך, בזכות כוח רצון בלתי רגיל, לספורטאי על ולאייקון של עמידות פיזית ונפשית. הוא שבר שיא גינס של הרמות מתח – מעל לארבעת אלפים בפחות מיממה. יש תמונה בספר של כפות הידיים שלו אחרי ששבר את השיא. זה לא מראה מלבב.

בספרו האוטוביוגרפי “מה שלא הורג” גוגינס לא רק חושף את שורשי הכאב שלו, אלא גם מראה כיצד הפך אותו לכלי נשק. 

הוא לא גיבור על. לא מטיף, לא מלטף, ולא עוסק בחיוביות מזוייפת.

כלוחם אריות ים בדימוס הוא הוא עבר את “שבוע הגיהינום” שלוש פעמים. הוא גם היה ביחידת הריינג’רס ושירת בחוליית בקרת האוויר הטקטית של חיל האוויר. אם לא די בכך, גוגינס השלים גם יותר מ-60 אולטרה-מרתונים – רבים מהם כללו ריצה של יותר מ-100 מיילים כ-160 ק”מ. היום בגיל 49 הוא עדיין מתחרה באופן קבוע, ורץ בכל יום בין 12 ל-50 ק”מ. וזאת למרות שהוא שונא לרוץ.

הוא כותב (ובקולו, גם באודיו) על PTSD, על דיסלקציה, על איך זה להיות ילד שונא את עצמו, על דיכאון שמתחבא מאחורי שרירים.
וזה מה שהופך אותו לדמות כל כך עוצמתית. לא בגלל שהוא “כוח רצון”, אלא כי הוא שואל את השאלות הנכונות — בקול רם, בלי פילטרים.

בזמן שהעולם מלא במסרים על נוחות, גוגינס מציע תפיסה הפוכה: חוסן נבנה מתוך קושי. השינוי המדהים שהוא עשה – ממישהו חסר השכלה עם עודף משקל לאייקון של מצוינות צבאית וספורטיבית – הוא עדות לרוח האנושית ולכוח של דחיפת גבולות.

בראיון לטום ביליו ב-Impact Theory , אחד הפודקסטים הטובים ביותר בנושא התפתחות אישית, אומר גוגינס, “כל החיים שלי הם מסע לעבר האני האמיתי שלי”

זה מסע רצוף כאבים אבל משחרר.