הביקורת של בר קלרה מנדז על הסרט “ג’וי”, של הכותב/במאי דיוויד או, בכיכובה של ג’ניפר לורנס.

בסרט זה, המבוסס על סיפור אמיתי, הכותב/במאי דיוויד או. ראסל מציג בפנינו את חייה של ג’וי, אישה חזקה שנמצאת במעין מלחמה תמידית נגד כל מה שהעולם הזה שולח כנגדה, כן – ממש כמוני וכמוך. אז מה מיוחד בג’וי ? בערוב ימיה תעמוד בראש חברת עתק ותחזיק תחת שמה אינספור פטנטים שכולנו מכירים מהבית. אנו זוכים ללמוד את הסיפור שלה מעיניים קרובות ואוהבות – עיניה של סבתא מימי.  

כבר בהתחלה, מימי חושפת בפנינו את הילדה התמימה ג’וי. נגלית אלינו נפש שמחה ויוצרת, בעלת דימיון אינסופי וכוח רצון אדיר. “אני לא צריכה נסיך” מטיחה ג’וי בבטחון כשאחותה למחצה מציעה שכשתגדל תתחתן עם נסיך אשר ידאג לכל צורכיה. “יש לי כוח מיוחד, אני לא צריכה נסיך”.

אבל בחיים כמו בחיים, אנו מוצאים עצמנו הולכים בשבילים שונים לגמרי מאלו שתכננו לצעוד בהם כשהיינו ילדים. את ג’וי הובילו החיים להיות גרושה עם שני ילדים. הבית, המתפרק יש לומר, של ג’וי עמוס ומלא תזוזה, היא חיה עם הגרוש שלה שישן במרתף; עם אמא שלה שגרושה מאביה והיא חרדית השקועה בעולם הטלנובלה. אביה של ג’וי מתגורר בבית לסירוגין, בין לב שבור למאהבת חדשה וסבתה האהובה של ג’וי גם היא שם, ועליה לצערי אנחנו לא זוכים ללמוד הרבה.

אנו זוכים ללמוד על אחותה למחצה של ג’וי, אותה אחות שמגיל צעיר האמינה כי הפתרון הוא למצוא את פרינס צ’ארמינג. בין האחיות יש מתח ברור, על גבול של שנאה ממשית. הן שונות באופיין ובערכיהן, ונדמה שבראשה של האחות הן בתחרות על חיבתו של אביהן.

התפנית וההשראה

אחרי שנחשפנו לשגרת היום-יום של המשפחה הלא מתפקדת, מגיע רגע התפנית, בו ג’וי מבינה שהיא קברה אי שם מאחור את עצמה כילדה. כשהיא בשפל חייה המבוגרים, היא נזכרת בכוח שלה כילדה ומחליטה לשנות את החיים שלה ולהחזיר אותם בחזרה למסלול הנכון. את זה היא עושה באמצעות המצאת מגב מיוחד המאפשר סחיטה ללא מגע במה שניתן לתאר רק כג’יפה.

בסרטים רבים, הגיבור נתקל בבעיה קשה ולבסוף לאחר כמה ניסיונות מתסכלים מצליח להתגבר עליה והחיים נראים ורודים מאותה נקודה והלאה. ראסל הצליח להציג פה השתלשלות שונה, מציאותית יותר, בה החיים לא מורכבים רק ממהמורה אחת ויחידה אלא מלאים אתגרים בלתי-פוסקים, שמלווים אותנו לאורך כל חיינו.

ג’וי נאבקת ללכת בדרכה וגם כשהיא נשארת באפיסת כוחות היא ממשיכה, לא כי היא מאמינה שתצליח, אלא בעיקר כי היא מאמינה שאין לה ברירה אחרת אלא להצליח. בכל פעם שדברים נראים כאילו הם עומדים להיפתר, מכה קשה יותר מונחתת עליה והיא חוזרת כמה צעדים אחורה. אבל כל זה לא עוצר אותה והיא ממשיכה בדרכה בבטחון ונחישות.

לאכזבתי, למרות שמדובר בדרמה מרתקת, המשחק של ג’ניפר לורנס מרגיש כבוי והסרט מכביד. מנגד, לשמחתי, זוויות הצילום גאוניות, פשוט אין מילים אחרות לתאר אותן. בנוסף, ישנם רגעים קלילים שיוצרים הפוגה נחמדה, רובם הודות להומור האבא האיטלקי של ג’וי, בגילומו של רוברט דה נירו. בסופן של שעתיים יצאתי מהסרט עם כמה תובנות, גם לגבי המשפחה שלי ומה מקומה של משפחה בחיים, גם אם היא מסובכת, מלאה אי-הסכמות ומריבות.

בשורה התחתונה

אז מה השורה התחתונה? הסיפור מעורר השראה ויש לי תקווה שסיפורים דומים של נשים אמיתיות, חכמות, חזקות ומצליחות יגיעו לאקרנים בלי צורך בנסיך לצידן, גם לא כדי להמתיק את הסוף. אני ממליצה ללכת ולראות את הסרט, מי יודע, אולי תזכרו פתאום בילד שהייתם ובכוח המיוחד שיש בכם.