ביקורת סרט – ספוטלייט
הביקורת של בר קלרה מנדז על הסרט “ספוטלייט”, של הבמאי תום מקארת’י, בכיכובם של מייקל קיטון, מארק ראפאלו, רייצ’ל מקאדמס, לייב שרייבר וג’ון סלאטרי
תום מקארת’י חושף בפנינו בסרט זה את סיפורם האמיתי של צוות “ספוטלייט” בעיתון ה”בוסטון גלוב”. בלב העלילה סיפור מצמרר וחשוב, המראה כיצד עיתונאות חוקרת אמיצה יכולה לעשות שינוי של ממש. בדור של היום, בו העיתונות הכתובה איבדה מערכה, והעיתונאות הדיגיטלית מתבססת בעיקר על כמות כתבות ו”סקופים” רדודים, תזכורת למשמעותה של עיתונאות חוצפנית ומעיזה היא מרעננת ומאירת עיניים.
כשהחברה סגורה, הכול פתוח
חברות “סגורות” ובכך אני מתכוונת גם לחברות דתיות / מסורתיות וגם לחברות קטנות בהוויתן (קיבוץ, מושב וכו’) יש את היכולת לסחוף את היחיד בזרם ההמון. לכל מי שחווה מבפנים קהילה שכזו, מוכרת התחושה הנחרצת של בגידה, כאשר מישהו מעז להוציא החוצה את ה”הכביסה המלוכלכת”.
“ספוטלייט” עוסק באחת מהחברות הסגורות ביותר שאנו מכירים כיום – הקהילה הקתולית, ובפרט בנושא פרשת ההטרדות המיניות של ילדים על ידי כמרים בקהילה. עם התפתחותו של הסיפור, אנו למדים על מאבקה האישי של כל אחת מהדמויות, עם פן אחר של אותה הוויה קבוצתית סגורה. ראש צוות הכותבים, וולטר רובינסון, ושלושת התחקירנים/עיתונאים בצוות, מתקשים להתמודד עם גודל הזוועה, קל וחומר להשלים עמה.
נראה כי בקהילה האירית-קתולית בבוסטון היו שמועות ופיסות מידע גלויות לכול בנוגע לתופעה ההמונית, אשר הרסה את חייהם של רבים כל כך. אבל הלחץ החברתי גרם לתופעה להידחק אל מחוץ לשיח הציבורי, לעמודי העיתון ולמערכת המשפטית. “השורדים”, כפי שמכנים את עצמם אותם ילדים בבגרותם, ניסו להשמיע קול זעקה במשך שנים, אבל עורכי דין מפולפלים הפכו את סבלם לעסק רווחי והשתיקו כל תלונה. העיתונאים אשר גדלו בקרב הקהילה וחיו את כל חייהם בבוסטון, נאבקים בין הרצון לחשוף את האמת לבין הפחד לחשוף את האמת על אנשים שמוכרים להם מחייהם האישיים. כל זה משתנה עם כניסתו של עורך חדש לתפקיד, עוף זר ומוזר, יהודי מהעיר הגדולה שבא לפקח על העיתון.
כמו זבוב על הקיר
האווירה בסרט מותחת, ורוחשת אקשן מתחת לפני השטח. בעזרת צילום ובימוי נהדרים, הצופים זוכים להיטמע בסצנות השונות, כמו זבוב על הקיר, ולהרגיש חלק מתהליך החקירה. אט-אט נפרשים ממדי הזוועה, בין אם בשיחות המתקיימות בלחישה מאחורי דלתות סגורו ובדיונים בבתי משפט ובין אם במהלך ראיונות אישיים וכואבים במיוחד שמנהלים העיתונאים עם הקורבנות.
בסופו של יום, ניתן לסכם את הסרט בדבריו של אחד מאותם שורדים: “כשאתה ילד ממשפחה קשת יום והכומר בא לבקר את אמא שלך בבית זה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו בא לבקר”. כשכומר מעז לגעת בילד קטן, הוא לא רק גונב ממנו את התמימות, אלא גם את האמונה והדת. בכך הוא למעשה מנפץ את כל עולמו ותקוותו, כי אם איש אמונה יכול להיות מפלצת, מה יכול הילד התמים לחשוב על כל שאר האנשים שסביבו.
ספוטלייט הוא סרט אמיץ וחשוב מאין כמוהו, מזעזע וקשה לצפייה ובו בזמן גם נותן לך תקווה כי יש אנשים טובים בעולם, שנאבקים למען מי שחרב עליו עולמו ולא התמזל מזלו, אנשים עם לב ענק שמוכנים לוותר על נוחיותם כדי לעשות את הדבר הנכון.
