בן חור 2016 – ביקורת סרט
ביקורתו של דודי קאופמן על בן חור 2016 החידוש הלא צפוי לקלסיקה הקולנועית
יהודה בן חור הוא נסיך יהודי המתגורר בירושלים. משפחתו מאמצת לקרבה את מסאלה, ילד רומאי יתום, שאביו בגד בקיסר. השניים גדלים כאחים ומסאלה מאוהב באחותו של יהודה, תרצה. כדי להוכיח את עצמו, מסאלה מצטרף לצבא הרומי וחוזר לירושלים כמפקד וכגיבור מלחמה, כחלק מצבא הכיבוש הרומי. צמד האחים החורגים מנסים לחדש את החברות ביניהם, אך ניסיון זה נקטע במהירות, עקב נסיון התנקשות של מורדים יהודים בניצב הרומאי בירושלים. בני המשפחה נידונים למוות בצליבה, ואילו יהודה נשלח לשמש כעבד בספינת מלחמה רומית.
חמש שנים לאחר מכן, יהודה מצליח לברוח משוביו, ובעזרת שייח אפריקאי חוזר לירושלים כדי לנקום את נקמתו ולגלות מה עלה בגורלם של בני משפחתו הנותרים. הנקמה בה בוחר יהודה, היא לנצח את מסאלה במרוץ מרכבות ברוטאלי, אשר המפסידים בו מאבדים לא פעם, מלבד את כבודם, גם את חייהם. על רקע העלילה המרכזית שלובים חלקים שמוקדשים לסיפורו של ישו, המתרחש באותה תקופה.
“בן חור” מ-1959, בכיכובו של צארלס הסטון, הוא אחד האפוסים הקולנועיים המוכרים והמהוללים בהסטוריה של הקולנוע. העיבוד המחודש מנסה להיות כמוהו, אבל נכשל כישלון חרוץ. למרות השקעה של מאה מיליון דולר ושילוב כל הטכנולוגיה שעולם ההפקה הקולנועית מסוגל להציע, החוויה שמספק החידוש לצופה לא מזכירה בהרבה את ההתרגשות שבצפייה בסרט המקורי, ויש לכך מספר סיבות.
לא כאן ולא שם
הסרט מנסה לרקוד בכל החתונות, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או ללכת עם ולהרגיש בלי – תבחרו אתם את הקלישאה החביבה עליכם. השורה התחתונה זהה!
נראה שמתוך רצון להיות סרט “לכולם”, בן חור 2016 סובל מחוסר כיוון מובחן. זה מתחיל בשינויים שנעשו בתסריט לעומת המקור. השינויים האלו הופכים את הטובים לטובים יותר, את הרעים לרעים יותר, ואת הסרט כולו למתקתק, אבל מסוג המתוק שמשאיר בפה טעם לוואי. בעלילה המקורית, מסאלה מת לאחר שרימה, נפצע והפסיד במרוץ, כיוון שהוא מסרב לקבל טיפול רפואי, שכולל קטיעה של רגליו. בעיבוד המחודש, לעומת זאת, הסוף טוב במידה מוגזמת. זהו סיום סכריני לתסריט המקרטע בקושי על רגל אחת, ולא צומח ממנו שום דבר טוב.
להיות בלי, להרגיש בלי
הדייט שלי אמרה לי בסוף הסרט שאת מחצית השעה האחרונה צריך היה פשוט למחוק, ואני מסכים איתה לגמרי. לא רק שהמתיקות הסכרינית משתלטת, היא גורמת לכך שלשינויים ולפתרונות המוצעים של הקונפליקטים אין הצדקה עלילתית או בנייה הגיונית.
האלימות המוצגת בסרט או האכזריות שמלווה את הסיפור מוצגות בצורה קלה ונוחה לצופה חלש הלב – נוחה מדי וקלה מדי. אותו הדין גם לגבי האהבה או הרומנטיקה. אל תצפו למצוא בבן חור מודל 2016 יותר מנשיקה, או למראות מדממים באמת. גם אם אתם מהצופים שאלרגיים למראה דם, תוכלו להמשיך ולאכול מהפופקורן, בלי הפרעה, לאורך כל הסרט .
גם השנאה היוקדת, שאמורה להיות לב-לבו של הסרט לא עוברת מן המסך אל הצופה, ונראית בעיקר מלאכותית. ההרגשה היא שלא העזו ללכת עד הסוף באמת עם שום דבר. בכך מאבד הסרט מהממד האפי שלו ומאבד את נשמתו . הזהירות או ההססנות הזו פוגמת בדיוק של הקטעים המרגשים, האנטימיים, והרגש לא עובר לצופה. העיניים נשארות יבשות, הדופק אינו מטפס ומתרגש בקטעי הפעולה. לא הרגשתי אפיו את הטסטוסטרון שלי מתעורר לרגע, בכל הקטעים שמכילים קרבות בין גברים מסוקסים ועשויים ללא חת, הנלחמים על חייהם, על אהובותיהם או להשגת נקמתם.
נקודות של אור
למרות כל הנאמר לעיל, יש מספר נקודות אור בסרט, ביניהן – המשחק של מורגן פרימן של אילת זורר ושל טובי קבל. למרבה הצער, גם אלו טובעים במתיקות ובחוסר הכיוון של הסרט. אם כבר מדברים על קטעי האקשן , אלו נראים טוב מאוד בתלת ממד, אך לא מכילים את הרכיב הזה שגורם לנו להידבק אל המושב, לדופק לעלות ולנשימה להיעצר.
השורה התחתונה
חבל! לסיפור הטוב הזה הגיע עיבוד טוב יותר, מדויק יותר ונחוש בהרבה, עיבוד שמוכן להסתכן וללכת עד הסוף עם הרגשות, המראות והקולות. טכנולוגיית הצילום וזו של תלת הממד יכולות להוסיף לא מעט לסיפור טוב, אבל הוא לא הפוך את הסרט למרגש יותר מכפי שדיאט קולה מרזה. אולי הוא “אינו משמין” בעיבוד הנוכחי, אבל גם לא ממש מרגש.
