סטיב ג’ובס – ביקורת סרט
הביקורת של שרון טהר על הסרט “סטיב ג’ובס” בכיכובו של מייקל פסבנדר
סרט הדרמה החדש של דני בויל, “סטיב ג’ובס” מספר את סיפורו של מייסד חברת אפל המיתולוגי, ומבוסס על ספר הביוגרפיה של וולטר איזקסון. הסרט מתאר את אישיותו של ג’ובס, במהלך השנים, ומעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של ההכרזות הכי קריטיות בקריירה שלו. במסגרת זו, מתגלים פרטים רבים אודות חייו האישיים, בתו שהתכחש לקיומה, מערכת היחסים עם אמה, היחסים שלו עם הקולגות השונים, ובעיקר מציג את אופיו השתלטני והכפייתי של ג’ובס, אותו מגלם מייקל פסבנדר.
מספרים שאלמנתו של ג’ובס ניסתה למנוע את הקרנתו של הסרט, ושבעת הקרנתו בקרב מנהלי חברת אפל, חלקם בחרו לצאת מן האולם בהתרסה. אז מה יש בסרט הזה שכל כך הרגיז אותם? אולי בגלל שבשונה מהסרט שנעשה, בכיכובו של אשטון קוצ’ר, פה מנסה בויל להיכנס קצת לנעליו ולמוחו הקדחתני של ג’ובס, ומגרד את פני השטח של מי שהפך למיתוס שרק יגדל עם הזמן.
הכרזת המקינטוש ב-1984
הלחץ רק הולך ועולה, כאשר ג’ובס ממש לפני ההכרזה על המקינטוש מגלה שהמצגת לא עובדת כראוי. הוא רודה בטכנאים, ומציג בפניהם אופציות שלא משתמעות לשתי פנים. במקביל, בחדר ההלבשה מחכה לו מי שטוענת כי ילדה את בתו. בשלב הזה, ג’ובס הוא מיליונר מבוסס, והפרסומת המפורסמת של אפל בונה את המתח לקראת ההכרזה. הסצנה בחדר ההלבשה מתארת אדם קר רוח, שבאופן מחושב לחלוטין מסביר לבתו ליסה, ילדה בת 7 את ראשי התיבות של המחשב “ליסה”, ובכך קוטל לחלוטין את הרעיון שאולי קרא למחשב על שמה. מהצד השני אנו מגלים את מערכת היחסים המורכבת של ג’ובס עם ג’ון סקאלי, יושב הראש של החברה וגם דמות האב שלו. שיחתו עם סקאלי מציגה תיאוריה פסיכולוגית, לפיה ילדים מאומצים כמו ג’ובס מבלים את כל חייהם בתחושה שאינם רצויים וכך חושף רובד נוסף באישיותו המורכבת של ג’ובס.
הכרזת מחשב ה-NEXT ב-1988
לאחר שפוטר מחברת אפל, מקים ג’ובס חברה מתחרה. מערכת היחסים עם בתו מעמיקה, והוא מנהל עם הילדה שיחות צפופות ומהווה דמות משמעותית בחייה. הוא מתעקש שלא תפסיד לימודים, והילדה מתגלה כמחוננת בהחלט, ומסבירה לו שכבר קראה מראש את התוכן לשיעור באותו יום. אמה מתגלה כבעלת הפרעת אישיות שמונעת ממנה לנהל חיים שגרתיים, וג’ובס באופן חסר רגישות מתנגח בה בכל אפשרות.
ממש רגע לפני ההכרזה, מכרים ותיקים שלו מגיעים לביקור. סטיב וואזניק, המתכנת שהקים את חברת אפל יחד עם ג’ובס, מגיע לומר בהצלחה בדרכו החדשה. ג’ון סקאלי, מי שהיה אחראי על פיטוריו של ג’ובס מאפל, מגיע גם כן ובין השניים מתנהל ויכוח סוער, שמהווה אחד מהשיאים בסרט. זו רק דוגמה אחת מיני רבות, המדגישה עד כמה ג’ובס לא בוחל בשום אמצעים, וברור שהוא רואה את דרכו מול עיניו. מה שוואזניק וסקאלי מבינים בדרך הקשה, זה שהם, אפל ואפילו בתו הם רק תפאורה מאחורי התמונה הגדולה. הם כולם כלים או מכשולים בדרכו, ואף אחד לא באמת חשוב כמו פריצת הדרך שמנסה ג’ובס להשיג, פעם אחרי פעם.
הכרזת ה-IMAC ב-1998
10 שנים לאחר מכן, מגיע ניצחונו הגדול של ג’ובס, כאשר הוא חוזר לנהל את חברת אפל. רגע לפני ההכרזה שלו על מחשב ה-IMAC המפורסם. מדובר במחשב שישנה את ההיסטוריה בעיצוב מחשבים, ויציג מגמת התרככות מסוימת של אפל וג’ובס בעיצוב מערכת מחשב סגורה. ייתכן שעם בגרותו הפך גם ג’ובס רגוע יותר, ביחס לסופת ההוריקן שאפיינה אותו בתחילת הסרט. עתה מדובר בג’ובס רגוע יותר, סלחני טיפה, ואב הרבה יותר רגיש. מי שמלווה את ג’ובס לאורך כל הסרט, היא מנהלת השיווק שלו, ג’ואנה הופמן (קייט ווינסלט). בדמות אישה חזקה המצליחה לאזן את הסביבה של ג’ובס, ובמידה רבה מונעת מכל העסק להתפוצץ פעמים רבות. נראה כי היא היחידה שבאמת מצליחה לחדור את מעטה השריון שלו.
בשורה התחתונה
הסרט בעיניי מתעסק יותר בדמות ופחות בעלילה עצמה. הוא מצליח להציג את הצדדים השונים באירועים חשובים בחייו של ג’ובס. אבל לא ברור מה ניסה הסרט להשיג, מכיוון שקולנועית הוא רחוק מלהלהיב ופעמים רבות משאיר את הצופה ותאוותו בידו. ההתרכזות המוחלטת בג’ובס בין לבין ההכרזות, והימנעות מוחלטת מרגעי הקתרזיס שבאיש והכריזמה שלו על הבמה, גורמים לתסכול רב בתור צופה. כילידי תרבות הטכנולוגיה, ג’ובס הוא האיש שהביא לנו את האייפון, אנחנו רוצים לאהוב אותו והסרט לא נותן לנו לעשות כן. קל להבין מדוע חבריו ומשפחתו הקרובים, לא רצו שהסרט יצא, המיתוס שהוא סטיב ג’ובס פרוס כאן על כל חלקיו המכוערים. הפסיכולוגיה השיווקית מאחורי שלל מוצרי אפל היא מאוד פרקטית, ההבנה הפנומנלית של ג’ובס בטבע האנושי יצרה טכנולוגיה שעשתה היסטוריה. גאונות מהולה בטירוף היא בהחלט מנת חלקו של ג’ובס, והסרט הזה פותח צוהר להבנה של האיש והמכונה. מומלץ לצפות בו, אך ייתכן שעדיף לצפות פשוט בסרט הדוקומנטרי אודות ג’ובס, שגם הוא ייצא השנה, וכך גם לזכות ברגעים המפורסמים של האיש מאחורי התפוח.
